עשרים עמודים, ואף אחד לא ידע מה יצא איפה.

מה שקרה אצלי בפועל

שבוע טוב נראה ככה: ארבעה פוסטים, שניים מהם מצוינים, והרגשה שהתחלתי משהו.

שבוע עמוס נראה ככה: כלום. ואז עוד שבוע. ואז הסתכלתי בעמוד אחד וראיתי שהפוסט האחרון שלו מלפני חודשיים — בעמוד של עסק פעיל לגמרי.

הדבר שהכי הפתיע אותי לא היה שהפסקתי. זה שלא ידעתי שהפסקתי. לא הייתה שום נקודה שבה מישהו אומר לי שעמוד שתק חודשיים, כי אין ״מישהו״ — יש עשרים עמודים ואדם אחד.

שלוש ההחלטות שהורגות

מה לכתוב. דף ריק הוא המכשול הגדול ביותר, והוא חוזר בכל פעם מחדש.

לאיזה עמוד. כשיש עמוד אחד זו לא שאלה. כשיש עשרים, זו שאלה שגוזלת יותר זמן מהכתיבה.

מתי. עכשיו? ערב? יום ראשון? ברירת המחדל של ״מתי״ היא תמיד ״אחר כך״.

לוח תוכן לא כותב במקומי. הוא רק מוחק את שלוש השאלות האלה מהרגע שבו אני עייף, ומשאיר פעולה אחת: לאשר.

מה שאני עושה היום

יושב פעם בחודש וכותב את כל הפוסטים של החודש בבת אחת. הכתיבה ברצף מהירה פי כמה מאותה כמות בפעמים נפרדות, כי הראש כבר בנושא.

קובע לכל אחד יום ושעה. לא ״בשבוע הבא״ — יום.

ורואה במסך אחד מה יצא ומה לא. זה החלק שהחזיר לי את העמודים השקטים: לא משמעת, אלא פשוט לראות.

ומה שלא עובד, שווה לומר גם את זה

תכנון לשנה. לא שרדתי אפילו פעם אחת. חודש זה הטווח שבו אני עדיין יודע מה יקרה.

ואוטומציה מלאה. פוסט שמתפרסם בלי שאף אחד הסתכל עליו הוא איך יוצאת ברכה לחג הלא נכון. הלוח מזכיר; אדם מאשר.

שאלות ותשובות

להמשיך מכאן