הרשימה לא נגמרת כי שום דבר לא יוצא ממנה.

מה קרה אצלי

התחלתי בכלל טוב: כל מה שעולה בראש נרשם, כדי שלא יישכח. זה אכן עבד — שום דבר לא נשכח.

הבעיה הייתה שאחרי כמה חודשים הרשימה כללה גם ״לבדוק את נושא הביטוח״ שנרשם בפברואר, גם ״אולי לשנות את הלוגו״, וגם ״להתקשר לדוד״ מלפני שבוע. שלושתם נראו אותו דבר על המסך. ההבדל ביניהם — שאחד דחוף, אחד לא יקרה לעולם ואחד כבר לא רלוונטי — לא הופיע בשום מקום.

מה שהפסיק את זה לא היה כלי חדש אלא הרגל: פעם בשבוע, לעבור על הרשימה ולמחוק. למחוק, לא לדחות.

ההבדל בין רעיון למשימה

משימה היא משפט שמתחיל בפועל ואפשר לדעת מתי היא נגמרה. ״לשלוח הצעת מחיר לרונית״ — אפשר לדעת.

רעיון הוא כיוון. ״לשפר את השיווק״ אינו משימה, וכל עוד הוא יושב ברשימה הוא יישאר שם לנצח ויגרום לה להיראות כבדה.

הפרדה בין השניים לשתי רשימות שונות הורידה אצלי את הרשימה היומית בערך לשליש, בלי שעשיתי דבר נוסף.

שלוש היציאות

בוצע. ברור.

לא רלוונטי. הדבר שהכי קשה ללחוץ עליו, והכי משחרר. משימה שיושבת חודשיים בלי שאף אחד שאל עליה — בדרך כלל אף אחד לא ישאל עליה גם בעוד חודשיים.

לא עכשיו, עם תאריך. לא ״מתישהו״. תאריך. בלי תאריך זו לא דחייה אלא הסתרה, והמשימה תחזור בדיוק באותה צורה.

להמשיך מכאן